<h1>רבינו יהונתן מלוניל — ב"מ</h1>
<h2>דף יג:</h2>
[ב"מ מ"ז ע"ב] דבר תורה מעות קונות, כלומר קונות לגמרי כמו חליפין ואם נשרפו נשרפו ללוקח משום קל וחומר גופו קונה כדאמרינן דעבד עברי נקנה בכסף ממונו לא כל שכן. ומה טעם אמרו משיכה קונה, וכל זמן שלא משך יכולין שניהם לחזור בהן. ומתרץ משום גזירה שמא יאמרו נשרפו חטיך בעלייה, כלומר זימנין דנפלה דליקה באונס ואם נשרפו ליכא עליה דמוכר חיוב לתשלומי ואם ידע מוכר דלית ליה רשותא למהדר מזביני אם נתייקר השער לא הוה טרח ומציל אבל השתא דאוקמוה רבנן ברשותיה לענין דאי בעי ליה למהדר דהדר אזיל וטרח ומציל ודילמא לא הדר ביה מההיא זבינא ואשתכח דלא פסיד לוקח כלום ממקחו ואי נמי הדר ביה מהדר ליה מעותיו. ובמלתא דשכיח גזרו רבנן, דליהדר ממקחו כגון כל מי שמונה מעות מיד ליד על מנת למשוך הפירות אלו מיד התם הוא דעבוד רבנן תקנתא דמשיכה. במילתא דלא שכיח, שיהו שמין מטלטלין במטלטלין לא עבוד רבנן תקנתא דמשיכה.
[ב"מ מ"ט ע"א] אין בהם משום מחוסרי אמנה וכו', כלומר משום דכתיב [צפניה ג'] שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית אי נמי משום [ויקרא י"ט] והין צדק שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק. ירושלמי אמר ליתן מתנה, כלומר במתנה מרובה מיירי ואמרינן מעולם לא נתכוון דעת גמורה לקיים מה שאמר אבל במתנה מועטת אינו יכול לחזור בו ובלבד שבשעה שאמרה נתכוון לגמור הדבר כמו שאמ' ולא נתכוון לדחותו מעליו לפי שעה ואזלינן לאומדן דעתא דבמתנה מרובה מעולם לא נתכוון לגמור אלא לדחות ובמתנה מועטת נתכוון לגמור מסתמא אלא אם ניכר לכל שלא אמר לו אלא לדחות ובהאי פירושא לא קשיא הירושלמי עם התלמוד הבבלי. ורב דהוה מפקיד לשמשיה וכו', אפילו במתנה מועטת דהיינו מתנה למסכן גילה דעתו מעיקרא שלא נתכוון לגמור אלא לדחותו מעליו שהיה מטריחו יותר מדאי, אי נמי יש לפרש דבמתנת מסכן שהיא מועטת היה גומר בלבו לקיים ובמתנת עשיר שהיא מרובה הודיע דעתו לשמש שלו שאיננו גומר בלבו כל פעם ופעם שיאמר לכל עשיר ועשיר על כן הצריכו שישאלנו פעם שנית. ההוא גברא דיהב זוזי אשומשמי וכו', מפורש הכל בהלכות הרב ז"ל היטב.
<h2>דף טז:</h2>
[ב"מ ע' ע"ב] אין מקבלין צאן ברזל מישראל וכו', כלומר שיקבל עליו המקבל פרה זו בשלשים דינרין בין שהכחיש שלא תשווה אלא עשרים דינרין בין שתיגנב בין שתמות עד זמן פלוני וכל זמן שלא נתן לו מעותיו חולקין השכר דזהו שנקרא קרוב לשכר ורחוק להפסד ואע"ג דמשנה שאינה צריכה היא דהא תנא ליה [ס"ח ע"א] אין מושיבין חנוני למחצית שכר משום דמקבל עליה פלגא בהפסד כל שכן הכא דמקבל עליה כל האחריות אלא נקט לה משום סיפא דגבי גוים אפילו יקבל עליו כל האחריות מותר ולא תימא קרוב לשכר ורחוק להפסד גבי גוים דשרי אלא אפילו ללות מהן מותר וכי היכי דמותר ללות מהן כמו כן נמי מותר להלוותן ולא גזרינן נמי גוי אטו ישראל דילמא אתי למסרך ולא תימא בגוי גמור הוא דשרינן להלוותן אפילו בגר תושב שקיבל עליו שבע מצוות שמא תאמר שיהא אסור להלוותן משום דילמא אתי למיסרך בישראל קמ"ל וכן בגר תושב.
[ב"מ ע' ע"ב] אע"פ שאמרו אין מקבלין צאן ברזל מישראל, כלומר שמקבל פרה מחבירו בשלשים דינרין בין שהכחיש שלא תשוה אלא עשרים דינרין בין שתיגנב בין שתמות מכאן ועד יום פלוני וכל זמן שלא נתן לו מעותיו חולקין השכר דזהו נקרא קרוב לשכר ורחוק להפסד ונמצא שהכל מלוה ובשביל שממתין לו באותו חוב הוא נותן לו חצי השכר. אבל מקבלין מן הגוים, דהא לכתחלה נמי מותר ללוות מהן ברבית כדקתני במתני'. השם פרה לחבירו וכו', שמקבל עליו במלוה גמורה אם תמות ובתוך כך אתן לך סלע בחדש בשכרה מותר ולא אמרינן מחזי אותה סלע כמאן דיהיב ליה בשכר שהוא ממתין לו מן השלשים דינרים. לפי שלא עשאה דמים, כלומר דלא מקרי הלואה ומשום הכי מקשי והלא עשאה דמים ומשני לא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה כלומר לא מיקריא הלואה עד שתמות שאם תמות הואיל ומשלם לו דמיה אין (לן) [לו] לתת לו שכרה מהיום ההוא ואילך משום דהוה מחזי כרבית אבל כל זמן שלא תמות והוא בחיים דעדיין לא הויא לה מלוה גביה מותר לתת לו שכרה ואחרי שכן הוא כתב רב אלפאסי ז"ל ברייתא זו דלא מקריא מלוה אלא א"כ עשאה דמים מחיים שאם תיגנב או תזלזל נמי אחריותה עליו יכול אדם לפרש ספינה אגרא ופגרא לפי שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר שבירה וכל זמן שלא נשברה מותר לתת לו שכרה ואע"פ שקבל עליה אחריות שאם תשבר שהוא ישלם לו דמיה משום דלא הויא לה מלוה גביה עד שתשבר ולכשתישבר לא יהיה לו אגרא אלא דמיה.
<h2>דף כט:</h2>
[ב"מ ל"א ע"ב] מאי כפועל בטל, כלומר והכא אינו בטל שהרי לו יש טורח בהשבתה ומתניתין תני שנותנין לו כשיעור שירצה פועל להתרפות ממלאכה ולישב בטל. כפועל של אותה מלאכה דבטיל מיניה, כלומר כמה אדם רוצה ליטול וליפחות ממלאכה כבדה כזו שהוא עוסק בה ולעסוק במלאכה קלה מזו הכל לפי רוב העבודה ורבוי השכר יש מלאכה שטרחה קל ושכרה מרובה ויש בחילוף ומעיינין ב"ד במלאכתו הראשונה ואם היתה כבידה יותר מקילין לו משכרו.
[ב"מ ס"ח ע"א] תנא כפועל בטל מאי כפועל בטל, כלומר כפועל בטל משמע כמה אדם רוצה ליטול ולישב בטל הלא זה אינו יושב בטל שהרי טורח הרבה להוליך ולהניח פירות בחנות ולמדוד ולקבל מעות ולמכור פירות. אמר אביי אימא כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה, כלומר אם נפח הוא או נגר הוא אומ' כמה אדם רוצה ליטול לשבות ממלאכה כבידה כזו ולעשות מלאכה קלה כזו.
<h2>דף לו.</h2>
[ב"מ פ"א ע"ב] לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא, וחמור שלו אינו רגיל לעבור במים ומתיירא אני שמא יטבע ועבר על דעתו ומית חמרא. לא הוה תמן מיא, כלומר באותה שעה שעברתי שם ונהר פקוד נהרא דפסיק הוה והרבה ימים בשנה אין שם מים. אמר רבא עלינו להאמינו משום מגו דאי בעי הוה יכיל למימר באורחא דגרש אזלי שהרי אין עדים בעולם שיוכלו להכחישו ומפטר דהא מית מחמת מלאכה כיון שלא שינה בו. ואמר ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן, כלומר מיירי שבאו עדים שבאותו היום היו בו מים וקמ"ל אביי כיון שיש לנו עדים שבבוקר היו שם מים לא אמרינן שמא בחצי היום שעבר זה לשם לא היו שם מים ואין להאמינו על זה, ורבא הוה סבירא ליה כיון דנהרא דפסיק הוה יש להאמינו משום מיגו אע"פ ששינה ממה שהתנה לו. והלכתא כוותיה דאביי דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ואף רבא הדר ביה והכי אמרינן בפרק חזקת הבתים [ל"ג ע"ב] אביי ורבא דאמרי תרוייהו מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן.
<h2>דף מט.</h2>
[ב"מ ק"ב ע"ב] שוכר אומר נתתי, כלומ' שכירות זה הבית מכל זו השנה. אי לימא תוך זמנו, כלומ' שפרע השכירות לששה חדשים. תנינא, דלא מהימן דהא שכירות אינה משתלמת אלא בסוף שנה ומי הכריחו לפרוע תוך זמן. ואי לאחר זמנו, לאחר י"ב חודש וזה שמתעצמין בדין שניהם בשנה שניה הוא דהא תנינא דמהימן דהא יכול להכריחו ולכופו בדין ודברים הניכרין הן ונראין דפרעו. דתנן כל ל' יום וכו', ה"ג לה בבכורות [מ"ט ע"א] מת האב בתוך שלושים יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה גבי בכור היא שנוייה דסגי ביה מבן חדש תפדה הילכך מסתמא בתוך ל' יום לא פדאו אביו ולואי שיפרע אדם בזמנו וחייב הבן לפדות את עצמו, מת לאחר שלשים יום סתמיה פדוי דפדאו אביו בזמנו ואין הבן חייב לפדות את עצמו עד שיאמרו לו השכנים ידוע לנו שלא פדאך אביך שהוא צוה בשעת מיתתו וגבי כהן לא שייך למתני לשון יביא ראייה כמו שכתוב בהלכות הרב ז"ל דכהן לאו בעל דינו הוא דאי באעי אמ' לא לדידך יהיבנא אלא לכהן אחר ולהכי תנא עד שיאמרו לו שלא נפדה המצוה המוטלת עליו שיפדה את עצמו. לא צריכא שתבעו בדין ביומא דמשלים זמניה והוא אומר נתתי לך בבקר. שכיר בזמנו נשבע ונוטל, כלומ' אם תבעו ביום שיצא ממלאכתו נשבע שלא קבל ונוטל שזה אחד מן הנשבעין ונוטלין האמורין במסכת שבועות [מ"ד ע"ב] שתקנו לו חכמים דלישקליה בעל הבית לשבועתיה דשכיר ושקיל אגריה מבעל הבית לפי שבעל הבית טריד בפועליו הוא אלמא בשכיר הוא דלא הימנוה לבעל הבית שפרעו ביום שנשלם זמנו משום דטריד בפועליו הוא וכסבור שנתן לזה כשנתן לחברו אבל בעלמא אפי' ביום זמנו נאמן לומ' פרעתי ובשבועת הסת נמי הטילו חכמים על מי שאינו מודה במקצת.
<h2>דף נ.</h2>
(ב"מ מ"ד ע"ב) [דינר] של כסף אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב למאי נפקא מינה לפדיון הבן, שהן חמשת שקלים ושקל דאוריתא הוא סלע של דינרי כסף שהם עשרים דינרין ואם נתן לכהן דינר זהב מחזיר לו הכהן חמשה דינרים של כסף. דדהבא טיבעא הוא, ואין היוקר והזול תלוי בו אלא שהכסף הולך ומתייקר או מזדלזל ומשום הכי משער הוא במידי דקייץ כלומר שקבלה בידם מפי משה רבינו שלעולם יתן לו דינר זהב ויחזיר לו הכהן חומש ואפילו בזמן שאינו נמכר יותר מעשרים דינרי כסף יחזיר הכהן חמישית עשרים כסף דהיינו ד' דינרין של כסף ופודהו בשש עשרה דינרין של כסף ואם נמכר בשלשים לא יחזיר לו הכהן אלא חמישית של שלשים דינרים של כסף דהיינו ששה דינרין ופודהו בעשרים וארבעה. ולית הילכתא כילדותיה אלא כזקנותיה דדהבא פירא וכספא טיבעא אע"פ שאמרו אסור ללות דינר זהב בדינר זהב כדין סאה בסאה דכפירא דמי שמתייקר ומזדלזל אבל לגבי פירא מחללין מעשר שני עליו דלגבי כספא פירא חשבינן ליה אבל לגבי פירא טיבעא חשבינן ליה ודבר שיש עליו צורה טיבעא חשבינן ליה.
<h2>דף נ:</h2>
[ב"מ נ"ה ע"א] האונאה ארבעה כסף, מכ"ד לסלע והאי אונאה ארבעה כסף לא איצטריך למיתני דהא תנא ליה רישא אלא משום סופא נקט לה. והטענה שתי כסף, דהיינו ב' מעין כלומר קרא דכתיב [שמות כ"ב] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב וגו' וכתיב [שם] אשר יאמר כי הוא זה כלומר שאם הודה מקצת הטענה ישבע וקמ"ל מתני' זו שצריך שיטעננו שתי מעין של כסף יש לי בידך וזה יודה לו ממנו פרוטה ויכפור לו את השאר יהיה חייב בשבועה אבל אי לא הוה טעין ליה אלא מעה יש לי בידך וזה יודה לו ממנו פרוטה לא מיחייב שבועה והאי נמי משום סופא נקט לה דקתני חמש פרוטות הן וקא חשיב נמי הא וההודאה נמי שוה פרוטה דהא לא איצטריך דהא קתני לה במסכת שבועות [ל"ח ע"ב].
<h2>דף נב.</h2>
[ב"מ ט"ו ע"א] בעל חוב גובה את השבח וכו', כלומר מן הלוקח ולא מצי למימר לוקח לעצמי השבחתי אלא גבי ליה בעל חוב כוליה דמצי למימר ליה לא היה לך ליקח קרקע שהיה משועבד לי בשביל הלואתי וכל שכן שלא היה לך להוציא הוצאות, ובשבחא דממילא נמי מצי למימר ליה בעל חוב קרקע דידי אשבח. תדע, דגובה דלא מצי לוקח למימר ליה אנא אשבחי. שכך כתב לו מוכר ללוקח, באחריות שטר המכר. ואשפי, מלשון שלוה ודומה לו על הר נשפה [ישעיה י"ג] ומתרגמינן על טורא שליוא. ואדכי, אטהר אותו מכל ערעור. אינון ועמליהון ושבחיהון, וכיון דעל המוכר יש לו לחזור ולא פסיד מה שהוציא הלוקח בקרקע דינא הוא דגבי בעל חוב כוליה שבחא מיד הלוקח והלוקח חוזר על המוכר. מתנה דלא כתיב בה הכי, כלומר שהרי אין אדם מקבל אחריות ממה שהוא נותן הכי נמי דאם נתן נכסיו במתנה לא גבי הבעל חוב שבחא מיניה הואיל ולא הדר על הנותן והוה פסיד לגמרי. אמר ליה אין, דלא מצי בעל חוב למטרף מיניה דשבחה. יפה [ו]יפה, כלומר בדבר זה דכיון דלא הדר גבי ליה מיניה דנותן מתנה לא מפסדינן ליה במידי דלא אפסדיה לבעל חוב מידי דמצי למימר ליה מקבל המתנה מאי אפסדתיך שתפסידני אתה דבשלמא בגוף הקרקע דין הוא שיפסיד לו מה שניתן לו במתנה שאם לא יגבנו בעל חוב נמצא שהוא מפסידו חובו שהרי אין לו לגבות ממנו שיעור חובו אבל שבחא הבאה מחמת הוצאתו מאי אפסדתיך שתפסידני אתה.
[ב"מ ק"י ע"א] יתומים שירשו קרקע מאביהם ואביהם היה חייב לאדם אחד והקרקע בלבד אינו שוה כשיעור החוב אלא אם יצטרף עמו השבח והיתומים אומרים זה השבח אנו השבחנו משלנו אי נמי ממטלטלי שירשנו מאבינו ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי אי נמי נכסי דקנו יתמי הוו ולא משתעבדי לבעל חוב ולית לך מישקל אלא הקרקע בלבד ואנו נשקול כל השבח או לכל הפחות שבח שיעור הוצאתינו בו ובעל חוב אומר אביכן השביח והכל אקח בשביל חובי ולא אחזיר לכם את ההוצאה. [ע"ב] סבר רב חנא וכו' ארעא בחזקת יתמי קיימא, דהא אי בעי לסלוקי ליה בזוזי מצי מסליק ליה. אמ' ליה ההוא סבא הכי אמ' ר' יוחנן על היתומים להביא ראיה מאי טעמא ארעא כיון דלגוביינא קיימא, כל זמן דלית להו זוזי לסלוקי ליה דהא (ש)אפי' אי ידעינן שהם השביחו הוה יכיל הבעל חוב להעלותן מן השבח שהשביחו בדמים הילכך כמאן דגביא דמיא ועל היתומים להביא ראיה. אמר אביי אף אנן נמי תנינא, דכיון דלגובינא קיימא כמאן דגביא דמיא. דתנן ספק זה קדם וכו', רישא דמילתא הכי הוא מרחיקין את האילן מן העיר חמשים אמה משום נוי העיר ואם העיר קדמה ונטע את האילן בתוך חמשים אמה נמצא דשלא כדין נטעו הילכך קוצץ ונותן דמים ואם ספק אם האילן קדם או אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ומאי טעמא לא אמרי' המוציא מחברו עליה הראיה ושלא יהא קוצץ את האילן עד שיביא ראיה שהעיר קדמה אלא אמרי' כיון דאילן למיקץ קאי כלומ' שיאמרו לו בני העיר לבעל האילן בין שיהא העיר קדמה ובין שלא תהא אפי' האילן קודם ודאי אי איפשר שלא נקצץ זה האילן וכמאן דקצץ עכשיו דמי הילכך אתה שתרצה להוציא הדמים ממני עליך להביא ראיה שהאילן קדם הכא נמי ארעא דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ועל היתומים להביא ראיה. אייתו יתמי דאינהו אשבוח וכו', כלומ' כי מסלקי' להו כלומ' דלישקלי מארעא כשיעור שבחא שהשביחו. ולא היא אלא בדמי מסלק להו כדרב נחמן וכו' שלשה שמין להם את השבח וכו', כלומ' שווה שהשביחו לא הפסידו אבל לא אמרינן שיטלו שבחן בגוף הקרקע אלא מי שראוי ליטול הקרקע הוא מסלק אותן מגוף הקרקע בדמים שנותן להם. בכור לפשוט, דאע"ג דבכור נוטל פי שנים בנחלה אם השביחו בקרקעות אחר מיתת אביהן אין לו לבכור ליטול פי שנים באותו שבח אלא שוה בשוה דכתיב [דברים כ"א] לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כלומ' מה שיהיה לו באותו זמן מיתה ולא במה שהשביחו אחר כן ואעפ"כ אין רשאי הפשוט לומר שיתנו לו כל החצי מן השבח בגוף הקרקע אלא אמרינן ליה טול חלקך שיש בקרקע כפי הראוי לך (ממה) [ומה] שיגיע לך בשבח יותר שהוא משליש עד פלגא יתן לך עשרים דינרים או ארבעים כפי שישוה במעות. ובעל חוב ליתומים, כמו שמפורש למעלה. ובעל חוב ללקוחות, היכא שהשביחו הלקוחות את הקרקע.
